דיבייט פוליטיקאיות צעירות: בעד ונגד חסימת כבישים בהפגנות

בעד חסימות כבישים בהפגנות

ענבל כהן, פוליטיקאית צעירה, מכללת תל חי

"שיבוש התנועה וחסימת כבישים כחלק ממחאה אינם בגדר המצאה חדשה. עוד בשנות ה-60, שנותיה המוקדמות של מדינת ישראל, ניתן היה למצוא תיעוד של מחאות רבות שנעזרו בטקטיקה זו. מאז ועד היום, מגוון רחב של תנועות מחאה, השתמשו בפרקטיקות חסימת התנועה. בטח עולות בראשכם דוגמאות רבות מהשנים האחרונות, כגון, מחאת הנכים אשר חסמו את נתיבי איילון בשנת 2017, הפגנות המגזר החרדי נגד גיוסם לצה"ל בירושלים, וכמובן המחאה כלפי השלטון שהחלה בשנת 2023 ומאז מתקיימת בכל מוצאי שבת במספר מוקדים ברחבי הארץ. נכון, פעולה מחאתית שכזאת יכולה ליצור הפרעה אדירה בהתנהלות היומיומית של התושבות והתושבים, אך לדעתי הדבר לעתים הכרחי להשגת תשומת הלב של הציבור וקובעות וקובעי ההחלטות.

בשנה שעברה (2023), בשהותי בקריית שמונה, נתקלתי באותן הפגנות נגד הרפורמה המשפטית אשר התקיימו בכל מוצאי שבת בצומת הגומא הסמוכה לעיר. שם, המשטרה מצאה פתרון למניעת חסימת הכביש, זאת באמצעות הגבלת התרכזות המפגינים רק על איי התנועה והמעבר מאחד לשני על פי הוראת רמזורי מעבר החציה. באופן זה הנהגים והנהגות יכלו להמשיך לנסוע, והציבור המפגין עדיין התשמש בכביש הראשי.

אך האם התקשורת תיעדה את המחאות האלה? האם ייחסו עניין למפגינים הצפוניים ביותר בארץ? התשובה היא לצערי, לא. הציבור הרחב והתקשורת לא ייחסו שום עניין להפגנות אלה בשל חוסר ה'רעש' שעשו. לדעתי אנשים רבים לא יבינו את חומרת המצב הנתון – מבלי שהדבר יפריע להתנהלות היומיומית שלהם. אם כך, רק באמצעות הפרעה אמיתית של ההתנהלות הנורמטיבית של סדר היום ושיבוש תפקוד הרשויות, ניתן לעורר את הציבור הרחב ולקדם שינויים קונקרטיים בחיינו."

נגד חסימות כבישים בהפגנות

בטי שולץ, פוליטיקאית צעירה, אוניברסיטת תל-אביב

"יום חמישי, עשר בלילה. מעט מוחים חוסמים את איילון בקריאה לעסקת חטופים עכשיו. בו-בעת צפירות וצקצוקים של נהגות ונהגים עייפים ועצבניים. כעבור חצי שעה, התנועה כבר זרמה חלק.

אני מודה שבתקופה האחרונה, שאלת מידת הלגיטימציה של חסימות כבישים בהפגנות לא נותנת לי מנוח. זוהי שאלה מורכבת וחשוב להבין זאת בניסיוננו הנואש להחליט באיזה צד אנו נוקטות. אין כאן נכון או לא נכון, אלא ההבנה כי ייתכן שעלינו להיות אמביוולנטיות בבואנו להחליט.

הפעם, החלטתי לתת דל"פ ולהסביר מדוע בעיניי, אי-אפשר להמשיך לתת לזה יד.      

ראשית, אני סבורה שמדובר בפגיעה בחפים מפשע. מה אשם נהג המשאית שנתניהו מסרב להחליט בנושא? או על כל נושא לצורך הדוגמא. האדם הממוצע בכביש, סביר להניח, לא יושב בשולחן קבלת ההחלטות.

שנית, מדובר במדרון חלקלק – ברגע שמחאה אחת חוסמת, אז גם מחאות אחרות יחסמו. מכיוון שיש אינסוף מחאות, הכביש כל הזמן יהיה חסום. קצת שכחנו מה הקונספט של כביש גבירותיי.

שלישית, האם זה עובד? לא בטוח. אמנם זה מרגיז את הציבור, אבל מחאות דוגמת הנכים או האתיופים לא באמת הובילו להשגת מטרתן. מה יוצא מזה? יחסי ציבור גרועים לקהילה המוחה ותו לא.

אסכם בציטוטו של אחד שחושב אחרת ממני כנראה, אהרן ברק, אי שם ב-2005:

״חופש ההפגנה אינו חופש לעצור את המדינה. שום מדינה דמוקרטית אינה צריכה להסכים לכך".

***

תודה רבה למעיין בן-פורת מובילת מערך הדוברות של פוליטיקאיות צעירות, וסתיו אקלר, מובילת כנס הבוגרות ואחראית פיתוח קהילת הבוגרות של פוליטיקאיות צעירות, על היוזמה וההפקה של פינת "הדיבייט". רוצות גם אתן לכתוב את עמדתכן בנושאים שעל סדר היום? שלחו מייל לכתובת: [email protected]

תודה לגלעד לב על הצילום וללידור שמיר על עיצוב תמונת השער